, , , , , , , , , , , ,

מילה על האינסטינקט האימהי שלך

את יודעת מה ההבדל המשמעותי בין אמא צעירה לאמא ותיקה?

שהאמא הותיקה כבר יודעת להשתיק את רחשי הסביבה ולהקשיב לאינטואיציות וללב שלה, בעוד שהאימא הצעירה נלחמת בכך.

אה, כן, ויש גם את כל הקטע של הניסיון. אבל ניסיון זה דבר שמיתרגם לפעולות –

איך לחתל, מתי להרים על הידיים, מתי להתחיל לגמול, מה הדרך הכי טובה להרחיק מהם מפגעים וכד'.

אני מדבר כאן על משהו קצת יותר עמוק –

על התחושה הפנימיות שלנו כהורים בזמן שאנחנו מגדלים את הילדים.

בואו נשים את זה על השולחן – לגדל ילד זה דבר מאוד-מאוד קשה ומתיש. כיף מאוד, מעניק משמעות עוצמתית יותר לחיים וסוף-סוף יש מישהו לקחת לסרט אנימציה ולתרץ שזה בכלל הקטן שרצה – אבל קשה ומתיש.

כשבני זוג 'נכנסים להריון', תמיד אומרים להם לישון כמה שיותר כי אחר-כך כבר לא יהיה זמן לכך, שזה משפט קצת משונה כי זה שעכשיו אנחנו ישנים הרבה לא אומר שאחר-כך, כשנישן פחות, המצבורים שאגרנו יבואו לסייע לנו. לא כל-כך. אין לזה שום קשר.

מי שאומר את זה לא באמת מתכוון לפעולה של אגירת שעות שינה אלא רק רוצה להזכיר לכם שכשהתינוק יבוא לעולם – החיים יגמרו ובקושי תישנו.

אבל יש כאלו הורים ותינוקות שדווקא כן מצליחים לישון הרבה (יחסית, בכל זאת צריך לקום בלילה ומוקדם בבוקר להאכלה). יכול להיות שאותם ההורים יחשבו שמשהו לא בסדר אצלם או אצל התינוק כי הם אמורים 'לא לישון בכלל'? או אז הם יתחילו לשאול כל מיני שאלות ולתהות אם הם עושים הכל כשורה. מה יהיה הצעד הבא שלהם? להתייעץ. לשאול הורים אחרים – מבוגרים וצעירים – ולפנות לכל מיני קבוצות תמיכה בפייסבוק.

להתייעץ זה דבר מאוד חשוב, אבל שטף ההצעות והשיטות שהם יקבלו יוציא אותם מאיזון ויבלבל אותם עוד יותר.

שאלת השינה היא דוגמה קטנה וספציפית לשאר השאלות והתהיות שיש לגבי גידול ילדים.

את בטח מכירה את אינספור הדילמות שניצבת בפניהן.

אשתי חברה בכמה קבוצות פייסבוק כאלו ולפעמים אני מציץ בפוסטים שמסתובבים שם.

רוב השאלות, תאמינו או לא, עוסקות בהשוואות.

באופן ישיר, אלו לא השאלות עצמן שמתעסקות בהשוואות, אבל על האלמנט הזה הן נשענות.

כאשר אמא שואלת מה לעשות כשהילד בן השנה שלה לא רוצה יותר חיתולים (שאלה שחוזרת על עצמה פעם בכמה זמן) היא בעצם עורכת השוואה: הנורמה היא לגמול בגיל כזה וכזה. גיל שנה נראה לה מוקדם מדי אז לפי הנורמה היא צריכה להתעקש על החיתולים עד שהילד יגיע לגיל ה-'ראוי'. כמובן שאז מתחילות מבול של תגובות אכפתיות לגבי אופן הפעולה ואם יש דבר כזה 'הגיל הנכון'.

נכון, לשאלה הזאת יש מיליון ואחת הצעות ותשובות. יותר מזה – ישנם אנשים בעולם שבטוחים בחמש מאות אחוז שהדרך שלהם היא הכי נכונה וכל השאר טועים, ולכן כשהם שומעים שמישהו עושה משהו בניגוד לאיך שהם עשו אותו הם נהיים מלאי זעם וזועקים את האמת שלהם. לפעמים אותם האנשים גם צועקים מאוד מאוד חזק, ומשום מה התקבע אצלנו הרעיון שמי שצועק יותר חזק הוא זה שצודק. לרוב, אלו האנשים היותר דומיננטיים ברשתות החברתיות.

אני לא אומר שאותם האנשים תמיד טועים או שלא צריך להקשיב להם, אני רק אומר דבר אחד –

זו הדרך שעבדה להם.

לא בטוח שהדרך הזאת תעבוד גם לכם.

את מכירה את הילד שלך יותר טוב מאנשים אחרים.

מה זה יותר טוב?

הכי טוב!

החיבור שיש לך עם הילד שלך הוא הרבה יותר עמוק ממה שיש לאנשים אחרים עם הילד שלך.

ואם להיות יותר ספציפיים – לאמא לא סתם יש חיבור יותר עמוק, אלא חיבור ישיר אל הילד שלה, מה שנקרא האינסטינקט האימהי.

אותה האמא שחיפשה תשובה לשאלה שלה לא באמת חיפשה תשובה לשאלה. היא רצתה שיאששו את האינסטינקט האימהי שלה.

אולי זה לא יחדש לכם הרבה אבל כל ילד גדל בקצב אחר, מה שמביא אותי לסוגיית הנורמה:

איך הרי עשו את אותה הנורמה – את הממוצע ההתפתחותי?

על-ידי חקירה סטטיסטית מתמשכת.

אבל מה זה בעצם אומר, הנורמה הזאת, הממוצע הזה?

זה אומר שבדקו מספר מסוים של תינוקות מתי הם נגמלו מהחיתולים: התינוק הזה נגמל מחיתול בגיל יותר מוקדם, התינוק הזה נגמל בגיל יותר מאוחר, התינוק ההוא נגמל בין לבין, תינוק אחר נגמל הרבה יותר מאוחר וכן הלאה. ואז עושים פעולת מתמטית פשוטה – מחברים את כל הגילאים ומחלקים בכמות המשתתפים. יוצא איזשהו מספר. המספר הזה – הוא הממוצע. הנורמה.

זה לא אומר שכל התינוקות חייבים להיגמל מחיתולים בדיוק בגיל הזה.

זה בסך הכל אומר שזה ממוצע כל הגילאים שנבדקו.

הדוגמה של הגמילה מחיתולים היא דוגמה אחת מיני רבים: גמילה ממוצצים, מתי טעימות, מתי אמורה להתהפך, מתי לזחול, מתי לעמוד, מתי ללכת, מתי לעבור למיטה משלו וכד'.

לכל דבר יש ממוצע ולכל דבר יש יעד מסוים שלכאורה – לאחריו זה כבר נהיה 'מדאיג'.

אז אני אומר לך –

לא מדאיג ולא נעליים.

כל בן-אדם שונה וכל תינוק הוא אחר.

כל תינוק מתפתח באופן שונה.

לך, כאימא, יש חיבור ישיר אל הילד עד סביבות גיל 6. זה לא שהחיבור מפסיק אחר-כך, אלא שהוא כבר לא ישיר והילד – מבחינה אנרגטית – הוא כבר יותר עצמאי.

את, בתור אמא, מרגישה היטב מתי טוב לילד שלך ומתי לא כל-כך. את מרגישה אותו כמו שאף-אחד אחר לא מרגיש אותו.

אם משהו מרגיש לך נכון – תלכי איתו. אל תתנגדי לאינסטינקט שלך.

איך תוכלי לדעת מה זה האינסטינקט הזה?

זו בעצם תחושת בטן. התחושה הזאת מבפנים שכשאנו עושים משהו טוב, כשאנחנו בכיוון הנכון – מין תחושה נעימה שכזאת. כשאנחנו שוגים, התחושה היא מוזרה.

אגב, זה לא במקרה שאת האינסטינקטים אנחנו מרגישים בבטן. גם שם ישנה מערכת עצבים זהה לזאת ששוכנת במוח. סך הכל זה מעולה כי אז התחושות שלנו מתחלקות בין הראש לבין הבטן. תארו לכם שאת כל מכלול התחושות שלנו היינו מרגישים אך ורק בראש. אלוהים ישמור. (עוד על כך תוכלו לקרוא בספר המצוין של דר' ג'וליה אנדרס – "תחושת בטן").

נחזור לנושא שלנו –

את, כאמא, יודעת בדיוק מתי את עושה משהו נכון עם הילד שלך. ישנם ילדים שמהיום הראשון ישנים במיטה שלהם בשקט ושלווה, וישנם ילדים שישנים בצמוד להורים שלהם עד גיל 6.

אילו מהדרכים יותר טובה?

שתיהן.

כל דרך טובה במידה והיא באמת מתאימה לתינוק ולהורים.

הדבר היחיד שצריך לבדוק זה אם האינסטינקט מאשר שזו באמת הדרך הנכונה.

אין מה להיבהל.

אין אף ילד שישן עם ההורים שלו עד גיל 18, וזה שהילד מגיל 0 ישן במיטה משלו לא אומר שהוא לא מקבל חום ואהבה מההורים שלו. יש דוגמאות לפה ודוגמאות לשם.

אני לא אומר שעכשיו צריך להתווכח עם כל אחד ולעשות ההיפך ממה שכולם מציעים. אני לא אומר שלא צריך לבדוק אם יש איזשהו עיכוב התפתחותי או משהו מרגיש לא בסדר.

ממש לא.

אני רק אומר שאת חייבת להקשיב ללב שלך, לתחושת הבטן שלך ולאינסטינקט שלך.

זו האינדיקציה הטובה ביותר.

אם את תעשי משהו שלא טוב לתינוק, את תרגישי.

אם התינוק לא חש בטוב, את גם תרגישי.

אם לתינוק יש עיכוב התפתחותי – את לא תפספסי את זה.

אם לתינוק זה כן טוב, את ועוד איך תדעי.

אם לתינוק זה עושה הרגשה טובה אבל לך לא, אז את תדעי איך להביא אותו להרמוניה.

לצורך העניין, יש תינוקות שאוהבים להרביץ לתינוקות אחרים – בין אם בזדון ובין אם בשגגה. לתינוק זה עושה טוב להרביץ. האם זה אומר שצריך להמשיך לתת לו להרביץ?

ברור שלא.

סביר להניח שהאינסטינקט האימהי יהבהב בעוצמה ויפעיל את מנגנוני החינוך של ההורים.

נכון, יש מיעוט של אנשים שהאינסטינקט שלהם מרגיש שזה נהדר להרביץ, אבל זו כבר סוגיה למאמר אחר על ענייני מוסר וחברה.

הקשר בין האם לתינוק הוא כל-כך חזק, שכשמתקשרת אלי אמא שרוצה לפתור איזושהי בעיה עם הילד שלה והוא מתחת לגיל 6, אני מטפל בה.

נגיד תינוק שמתעב לנסוע במכונית – סביר להניח שלאימא ישנה איזושהי חרדה איומה שקשורה לכך (אני מתאר לעצמי שלכל ההורים יש איזושהי תחושת אחריות ודאגה שיקרה משהו לילדים שלהם, אבל יש הבדל עצום בין דאגה לבין חרדה);

תינוק שמאוד מתעקש להישאר ער ונלחם בהירדמות – סביר להניח שלאימא קיים איזשהו פחד מכך שהתינוק ילך לישון ולא יתעורר (טפו, חמסה, לא עלינו).

עד-כדי-כך הקשר האנרגטי התת-מודעי קיים בין האימא לתינוק, עד-כדי-כך הוא יכול לחולל פלאים וככל שתפנימו זאת יותר מהר, כך יוקל לכם.

הקפידו לחבק, לנשק, להחמיא, לפרגן, להצחיק, לשיר, לשחק ולעטוף באהבה.

ככל שתקפידו לעשות כן, כך האינסטינקט והחיבור האנרגטי יתעצם והילד עצמו יחוש באמת ובתמים שהוא מוקף בחום ואהבה, ואז יהיה לו חיוך פנימי שלעולם לא ימחק.

בשורה התחתונה –

זה חשוב לחקור, זה חשוב להתייעץ, זה חשוב לדעת כמה שיותר על מנגנוני ההפעלה של הבובות המתוחכמות הללו, זה חשוב לבדוק אצל מומחים במקרה הצורך וזה חשוב להישאר עם היד על הדופק.

אבל עוד יותר חשוב זה להיות מחוברים לאינסטינקט האימהי, להקשיב לו ולפעול על-פיו.

אולי הכי חשוב.

תשאלי כל אימא ותיקה.

היא תאמר לך.

יש לכן עוד שאלות? משהו עוד מטריד אתכן ורוצות להיפטר ממנו? השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *