, , , , ,

עצבות ודיכאון

אין דבר יותר ממכר מלהיות עצוב או בדיכאון. באופן אירוני, זו תחושה מאוד כיפית. לשבת במשך כל יום כל היום ולשקוע במחשבות על כל הדברים הרעים שקרו לנו, קורים לנו ועוד יקרו לנו.

תסמכו עלי, אני יודע על מה אני מדבר.

איך אומר טונה בשיר המבריק "גם זה יעבור"? –

"כולם פה נהיו פרופסורים לבאסה."

כנראה שגם טונה יודע על מה הוא מדבר.

הוא אמנם מדבר על-כך באופן ציני, אבל האמת היא שכולם באמת יודעים מה זה להיות פרופסורים לבאסה כי רוב האנשים בעולם עוברים תקופות של ייאוש שנראו שלא יחלפו אף-פעם. אצל מרבית האנשים, התקופות הללו חולפות ומפציעות פעם בכמה זמן במינונים זעירים. אצל אחרים, אלו תקופות שחוזרות ונשנות פעם בכמה זמן. אצל מעטים – אלו חיים שלמים.

אני הייתי נמנה על הסוג השני.

מהרגע שהגעתי אל חטיבת הביניים, התחילו אצלי ירידות ועליות נפשיות. בהתחלה זה היה בגלל שעברתי לישוב חדש ושכנעתי את עצמי שלא טוב לי, אז למרות שהילדים הושיטו יד אני חששתי ללחוץ אותה. אחר-כך יצאתי מזה ונהיו לי חיי חברה, אך לקראת החופש הגדול שוב פעם היה איזשהו מאורע חברתי בעייתי ושוב פעם חוויתי נפילה.

בכיתה ח' חל איזשהו מהפך והיא הייתה שנה קסומה ומושלמת מאין כמותה. אני לא יודע להסביר את זה, אבל חוויתי אהבה כמו שלא חוויתי אף-פעם.

ואז התחילה כיתה ט'. ובדיוק כמו שאני לא יודע להסביר למה כיתה ח' הייתה כזאתי מדהימה, כיתה ט' הייתה ההיפך הגמור. מיום ליום הרחקתי ממני ילדים אחרים והגעתי למצב שבכל סוף יום אני קובע אם זה היה יום טוב או יום רע. אם זה היה יום רע, הייתי מתעודד כי זה אומר שמחר יכול להיות יום טוב. אם זה היה יום טוב, הייתי חושש כי זה אומר שמחר הולך להיות יום רע. איך לעזאזל קורה שילד בכיתה ז' נמצא בכזה סוג של דיכאון, ואיך קורה שילד בכיתה ט' מייצר לעצמו מציאות שכזאת של יום טוב – יום רע?

מיד נחזור לסוגיה הזאת, לא לפני שתראו איזה כח מטורף יש לאמונות והמחשבות שלנו:

בכיתה י' עברתי לתיכון חדש. בגלל המעבר מחטיבה לתיכון, אנחנו משוכנעים שאנחנו הרבה יותר בוגרים ממה שאנחנו באמת ולכן היה יותר קל מהמעבר הקודם. הייתי עם כל החבר'ה, הכרנו המון אנשים חדשים ונפתחנו אל עולם חדש וטוב. מה שכן, תמיד היה לי בראש שהחיים זזים במעגליות, שאם בחטיבה הייתה לי שנה בסדר, שנה מעולה ושנה נוראית, אז גם בתיכון זה הולך לקרות.

ואכן, כיתה יא' הייתה שנת הלימודים הטובה ביותר שהייתה לי בחיי. עברתי לכיתה מקצועית חדשה וכל יום היה יותר כיף מהקודם. בדיוק כמו בחטיבה, אין לי מושג איך להסביר את זה. פרחתי, הייתי על הגל ולא יכולתי לחכות ליום הבא.

ואז התחילה כיתה יב'. כמה חודשים לקראת סוף השנה התחלתי לצאת עם מישהי ואט-אט התרחקתי מכל החברים. בחופש הגדול כבר לא היה לי אף-אחד להיות איתו. כש-יב' התחילה, בדיוק נפרדנו. התחלתי את יב' בלי בת זוג ובלי חברים. ומפה – בדיוק כמו בכיתה ט', הייתה לי שנה נוראית מאין כמותה. שוב פעם, בתוך שלוש שנים, חזרתי לחישוב של יום טוב – יום רע. הייתי אבוד. לא ידעתי מה לעשות. ההיא שיצאתי איתה התחילה לצאת עם מישהו אחר ואני בחרתי להישאר בתמונה מתוך תקווה שיום יבוא והיא תחזור לזרועותיי (ככה זה שצופים בגיל הזה ביותר מדי "דוסון קריק"). התחברתי לחבורה אחרת, אבל הייתי כל-כך עמוק בתוך הבאסה שלי שלא באמת הרגשתי שאני חלק מהם. יותר משהייתי עסוק בלרחם על עצמי, הייתי עסוק בלחשוב על-כך שכל החיים זה יקרה לי. כל שלוש שנים תהיה לי הרוטציה הזאת. שנה בסדר, שנה פצצה ושנה נפילה. המחשבה הזאת ייאשה אותי והייתי משוכנע שאין לי סיכוי בחיים האלו.

לקראת סוף השנה לקחתי החלטה לשנות את הגורל שלי ולנתק את הקשר עם אותה הבחורה. האמנתי שהיא המקור לכל הצרות שלי. ובאמת, יום למחרת שניתקתי איתה את הקשר טוטאלית – הרגשתי הקלה מטורפת. כאילו סלע עצום ישב לי בתוך הלב ומשך אותי למטה יום אחר יום, וברגע ש-"ניתקתי" אותה – הסלע צנח והתרסק בבום אדיר, מותיר אותי חופשי ומאושר.

לפתע, חיי חזרו למסלול אותו רציתי. נכנסתי אל חבורה אחרת לגמרי (שעד היום הם החברים הכי טובים שלי) והתחלתי לצאת עם מישהי חדשה.

מאז עברו כמה שנים והדיכאון הקיומי ההרסני והעוצמתי שהיה לי לא שב עוד. מה שכן היה חוזר – בדיוק כמו בדוגמא למעלה – זה תקופות קצרות של דכאונות ובאסות, כאלו שרבים מכם מכירים. תקופות שבהם לא מבינים למה לא הולך לנו דברים, למה אנחנו מתאמצים ושום דבר לא קורה ועוד. המחשבות הללו יושבות על איזושהי אמונה בעייתית וחוסמת שהשתרשה לה אי-שם בתת-מודע. לפעמים קורה משהו שמפעיל את הטריגר של האמונות הללו ואז אנחנו חוזרים לאיזושהי תקופה של באסה שאט-אט חולפת.

מאז שאני בתוך התטא – זה כבר לא קורה.

עוד רגע נדבר על איך התטא בכל הסיפור הזה, אבל קודם נחזור אל תקופת ילדותי ומה אפשר ללמוד מכך:

כולנו מכירים את המשוואה שאמונות יוצרות מחשבות שיוצרות מילים שיוצרות מעשים שיוצרים הרגלים שנהיים האופי שלנו שנהיה הגורל שלנו, נכון?

אם נקצר את המשוואה הזאת נקבל אמונות = גורל.

כשעברתי עם המשפחה שלי לישוב חדש, ברגע שהחלטתי ושכנעתי את עצמי שהמקום החדש הוא לא טוב לי – זה באמת מה שקרה. התת-מודע מתעלם מהמציאות האמיתית ומייצר מציאות משלו. למרות שהילדים הושיטו יד, אני סירבתי ללחוץ אותה כי מבחינתי כל דבר שהיה קשור לאותו המקום מהווה עלי איום. זה לא משנה שהמציאות הייתה מאוד רחוקה מהאמונה שלי, אבל ברגע שזו הייתה האמונה שלי – גורלי נחרץ (אם ניכנס לכך לעומק נגלה שהאמונה הזו ישבה בעצם על הפחד שלי להיות נטול הגנות).

ברגע שהחלטתי ושכנעתי את עצמי שהחיים שלי זזים בסרקולציה של שנה בסדר, שנה מעולה ושנה דכאונית – כך באמת היה. האמונות הללו שלי התחילו לייצר בטיימינג מאוד מסוים מחשבות מאוד ספציפיות שנהפכו למילים ומעשים שלמעשה הרחיקו מפני את כל מי שהיה קרוב אלי באותם הזמנים.

אותה הבחורה שהייתה "המקור של כל הצרות שלי"? ברור שהיא לא הייתה כזאת. היא הייתה רחוקה מאוד מלהיות כזאת. אנשים הם אנשים הם אנשים. מה שאנחנו מחליטים שהם – זה מה שהם יהיו בשבילנו. אם אתה מחליטים שמישהו מסוים נותן לכם מזל, זה באמת מה שיקרה ואתם תזקפו לזכותו דברים חיוביים שקורים לכם כשאתם בסביבתו (מציאת חניה, מערכת יחסים, עבודה וכד'). ברגע שהחלטתי שאותה הבחורה היא המקור לצרות שלי וברגע שאפטר ממנה החיים שלי יחזור למסלולם – זה באמת מה שקרה.

החיים שלנו זה מכלול האמונות שלנו.

נקודה.

אותה הבחורה לא הייתה המקור לצרות שלי. היא לא עשתה לי רע. היא לא התנכלה לי. לא קיללה אותי. לא הרביצה לי. היא לא ישבה וחשבה כל יום על-כך שהיא צריכה איכשהו לחבל בחיי. אני החלטתי שהיא כזאת. ברגע שהחלטתי שהיא כזאת – לא הייתה לי דרך להימלט מכך עד ההחלטה הקיצונית שלקחתי.

כשהגעתי אל התטא קצת לפני גיל 31, הדכאונות שלי הגיעו במנות הרבה יותר קטנות מאלו שהיו לי בגיל נעורים, אבל הם עדיין היו שם והייתי חייב להיפטר מהם. מאז שאני בתטא הם כבר כמעט ולא חוזרים. שיניתי וניקיתי אצלי כל-כך הרבה אמונות, שגם כשיש איזשהו רגע עצוב, מבאס ומדכא – מבפנים אני מרגיש שהכל בסדר, זה קטן עלי ואני אעבור את זה כמו גדול. אין מה לעשות, אנחנו לא חסינים לגמרי מרגעים מבאסים בחיים. אנחנו בני אדם. אבל אנחנו כן יכולים להחליט לא להתמכר אל הדכאון והבאסה. זה הכל עניין של החלטה. אנחנו יכולים להחליט שדיחלאסנמאס. אם משהו לא טוב קורה אז זה לא אומר כלום. זה משהו נקודתי וספציפי שחבל לבזבז עליו את החיים. נעבור אותו באופן עוצמתי ונמשיך הלאה.

בכל הסיפור הזה, ברור לי שהדכאונות שחוויתי לא מתקרבים בעוצמתם הן מבחינת מאורעות והן מבחינת התגובה הנפשית אל דכאונות קליניים או לכאלו שחוו מאורעות יותר טראגיים. אני לרגע לא מתיימר להתפאר ולהתחרות על הצרות שלי. צרות זה לא דבר שמתפארים בו כי אז פשוט מושכים עוד ועוד כאלו. אבל בסופו של יום, זה לא משנה. אנחנו לא עורכים השוואות. כל אחד בטוח שהצרות שלו יותר גדולות משל אחרים וזה לגיטימי. אנחנו הבן אדם שהכי חשוב לנו בחיים. בשורה התחתונה, בל לנו לעסוק בהשוואות למי יש יותר גדול אלא למצוא את אותן האמונות הבעייתיות והפחדים החוסמים אותנו וגורמים לנו להתמכר למחשבות הדכאוניות והמבאסות, לבטל ולעקור אותן מהיסוד ולהחליפן באמונות חיוביות, מעצימות ומאושרות.

ובזה התטא סייע לי באופן מדהים מאין כמותו והייתי יותר משמח לעזור גם לכם.

הרי ככלות הכל, למי יש עוד כח להיות פרופסור לבאסה?

מעוניינים בסשן שיעזור לכם לפתור את הבעיות? מלאו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *