, , , , , , , , , , , , ,

למה החיים של כולם יותר טובים משלי?

כשאנחנו מעלים סלפי לפייסבוק – האם אנחנו באמת מחייכים מכל הלב או שאפשר לראות את הזיוף משתקף מפנינו?

זו המאה ה-21 וכרגע אנחנו בעיצומה של מהפכת הרשתות החברתיות. יכול להיות שהן ישארו פה לנצח, יכול להיות שעוד 5 שנים נשכח שפעם היינו מצלמים את הקינוח שקיבלנו במסעדה ומתייגים יחד עם כותרות מהממות ומפוצצות על-כך שהחיים שלנו לא יכולים להיות טובים יותר.

כשאנו נתקלים בתמונה כזאת אצל אחד מחברינו בפייסבוק, זה מייצר אצלנו מספר תחושות מעורבות:

  1. פרגון;
  2. קנאה;
  3. תחרותיות;
  4. ייאוש;
  5. רצון בלתי מוסבר להאכיל את הייאוש הזה.

נכון, לא אצל כולם מופיעות כל התחושות הללו ביחד ולא בכל פעם שאנו פותחים את הפייסבוק זה קורה, אבל אצל מרביתנו זה כן ואצל מרביתנו השיטוט בפייסבוק מלווה בתחושות שליליות.

למה זה?

הפייסבוק הוא ללא ספק תופעה תרבותית פורצת גבולות שלא נראתה כמותה מעולם. התופעה הזו סללה את הדרך לעוד ועוד רשתות חברתיות שמה שמעניק להן את הכוח והעוצמה זה הצורך האנושי לשתף, לחלוק, לגרוף מחמאות, להיות במרכז העניינים ולספוג תשומת לב. למעשה, ידוע כי מה שהפך את פייסבוק לפייסבוק זה לא הפרופילים הפתוחים והאפשרות להציץ זה לחיי זה, אלא הניוזפיד, המסך הראשי שאליו מתנקז כל הפוסטים, התמונות והסרטים החמים של חברינו מבלי שנצטרך להיכנס ולבדוק מה איתם. הפייסבוק כבר יעדכן אותנו באופן אוטומטי. מעבר לכך, הניוזפיד לא מסתיים אף-פעם, מה שיוצר תחושה שכל הזמן יש פוסטים חדשים, או במילים אחרות – שלכולם יש חיים מדהימים חוץ מלנו.

זה, כמובן, שגוי בעליל.

לרוב, אנשים מעלים לפייסבוק תכנים חיוביים, קמצוץ תכנים רוטנים (שלרוב אלו תכנים משעשעים, אז בעצם הם כן תכנים חיוביים) ועוד קמצוץ זערורי של דברים אמיתיים מהחיים שמרתיחים (שירות גרוע, בירוקרטיה, אפליה, עוולה כזאת או אחרת). כמובן שיש גם תכנים עצובים במועדים מסוימים, אבל גם אלו נעלמים בתוך המגוון העצום של התכנים החיוביים והשמחים.

מעבר לכך, כשאנו חווים את האשליה הזאת שהחיים של כולם הרבה יותר טובים משלנו, מלבד כל התחושות השליליות הנלוות לעניין, אנו עשויים למצוא את עצמנו עושים דברים אך ורק למטרות פרסום ולא למטרות הנאה – לצאת למועדונים שלא באמת כיף לנו שם, ללכת להופעות של זמרים שלא מעניינים אותנו, לאכול במסעדות יקרות אך לא משביעות, לרכוש כל מיני דברים בתשלומים אף-על-פי שמצבנו הכלכלי לא מאפשר לנו לעשות כך ועוד. אני חלילה לא שאסור ליהנות מהחיים ושעדיף לשבת בבית ולא לעשות כלום, אלא שבראש ובראשונה עלינו לבדוק איפה באמת אנחנו נהנים להיות, ממה באמת אנחנו נהנים לעשות ואם אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו רק בשביל החיוכים לסלפי אבל לא באמת נהנים ממנו, אנחנו חייבים חייבים חייבים לבדוק למה.

הפייסבוק הוא רק סממן בכדי לתאר את השורה התחתונה. גם לאנשים בלי פייסבוק יש תחושת תקיעות. זה קורה במיוחד במשברי גילאים מסוימים. כולנו מכירים את משבר גיל ה-40 המפורסם, אבל אני יכול לספר לכם מנקודת מבט אישית שיש גם את משבר גיל ה-30. גם אם אנחנו עושים משהו שאנחנו אוהבים וגם אם לא, גם אם החיים מתקדמים בכיוון אליו אנחנו מכוונים וגם אם לא, בנקודות מסוימות בזמן ישנה תחושה שאנו מפספסים משהו הרבה יותר גדול מאיתנו. לתופעה הזאת קוראים FOMO – Fear of Missing Out, שהיא התופעה עליה דיברתי למעלה והיא זאת שמחזיקה את הרשתות החברתיות – החשש שלנו לפספס דבר מה, שלא נהיה בעניינים, שלא נהיה טרנדים, שלא נדע מה קורה באיזושהי תוכנית ריאליטי או ב-"משחקי הכס".

מה אנחנו מפספסים? מה אנחנו עושים לא נכון? איך זה הגיוני שההוא כל הזמן טס לחו"ל, וזה מבסוט בעבודה ומהחבר'ה שם, וזאתי יוצאת שלוש פעמים בשבוע למרות שיש לה ילדים, ורק אנחנו חיים את השגרה האפרורית והמשעממת שלנו?

אז זהו, שאנחנו לא מפספסים כלום. מעבר לכך, אנחנו עושים הכל נכון.

אז מה הבעיה?

שיש לנו איזשהו חסם או פחד שמקונן אצלנו בתת-מודע. האמונה החוסמת הזו נוצרה באיזשהו שלב בחיינו והיא גורמת לנו לחוש תקועים, עצובים או אפרוריים בכל פעם שיש איזשהו מאורע שמפעיל אותה. האמונה הזאת יכולה הייתה להיווצר שהיינו בגיל 5 והיא הייתה יכולה להיווצר אתמול. מה שלא יהיה, היא שם והיא מפריעה לנו לחיות בשקט נפשי, בשלווה, באושר ושמחה.

לפני מספר שנים, פסיכולוגית מפורסמת בארה"ב החליטה שהיא רוצה להתמחות באנשים עם סוג הבעיות הזה. משבר גיל ה-30, משבר גיל ה-40, תחושת תקיעות וכל מה שהזכרתי למעלה. היא שמה לב שמרבית מטופליה מציינים את הפייסבוק לרעה פעם אחר פעם. הטיפ הראשון שהיא נתנה להם – ועליו היא גם מרחיבה בספר שלה שאני לא זוכר את שמו – היה שהם חייבים למחוק את הפייסבוק בלי לחשוב פעמיים. שיעשו גיבוי לתמונות והסרטים שחשובים להם וימחקו את הפייסבוק. להפתעתם, חייהם השתנו לטובה באופן מהפכני.

האם היא פתרה להם את הבעיה?

ממש לא.

למחוק את הפייסבוק זה הדבר הכי רחוק מלפתור את הבעיה. זה פשוט להתעלם ממנה באופן פשטני.

הבעיה לא נעלמה. האמונה החוסמת, הפחד, הטינה, החרדה, החרטות, הדחייה – כל הדברים השליליים שמפעילים אצל אותם האנשים רגשות שליליים ודכאוניים עדיין שם. הם לא נעלמו. כמו שכבר אמרתי – הפייסבוק הוא רק סממן. בפעם הבאה שהם יפגשו עם חברים ואלו יספרו על הטיול האחרון שלהם בתאילנד – הרגשות הללו יצופו שוב פעם מחדש.

בלי פייסבוק.

פנים מול פנים.

אז מה הם יעשו – ימחקו את החברים הללו מחייהם?

זה איום ונורא.

זו לא דרך להתמודד עם בעיה.

אם נמחוק את כל מה ומי שמפעיל אצלנו רגשות שליליים אנחנו נצטרך למחוק את כל העולם וגם את עצמנו.

מחיקה והתעלמות הן שיטות מאוד פשוטות לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. הן עובדות, אבל באיזשהו שלב מישהו ירים את השטיח והן יצאו לאוויר העולם.

מצד שני, כולנו רוצים פתרונות מיידים, נכון? אין לנו זמן ומשאבים לעבד את הבעיה, להבין למה היא נוצרה ולהתמודד איתה בהדרגתיות. אנחנו רוצים לפתור אותה עכשיו! אז אולי מחיקה והתעלמות כן יכולים לעזור לנו באופן מיידי?

ברור שלא.

כפי שכבר אמרתי – זה לא יעזור להפנות עורף למה שמטריד אותנו ומכרסם בתוך ליבנו.

אבל – אני גם לא אומר שאנחנו צריכים להסתכל לבעיה בעיניים ולהתקוטט איתה עד שננצח.

אני אומר משהו אחר לגמרי – צריך להבין למה הבעיה הזאת קיימת בכלל. למה בכל פעם שאני פותח את הפייסבוק אני מתעצבן. למה בכל פעם שמישהו מספר לי על איזו חוויה כיפית שהוא עבר בא לי לבכות. למה בכל פעם שמישהי מחייכת וצוחקת אני מתרגז עליה. חייבים למצוא את האמונה השורשית שמניעה את הרגשות הללו. על מה העצבים הללו יושבים. ברגע שאנחנו מוצאים את האמונה השורשית המרגיזה הזאת – אז אנחנו מבטלים אותה ומשנים אותה על המקום.

איך זה עוזר?

בכך שבפעם הבאה שאפתח את הפייסבוק – אני ארגיש שקט נפשי ושלווה. אני כבר לא אקנא. אני כבר לא אחשוב שהחיים של אחרים יותר טובים משלי. זה בכלל לא יטריד אותי. אם בכלל ארצה לפתוח את הפייסבוק.

לפני שעשיתי את הסשן תטא הראשון שלי כמטופל, הייתי בן-אדם דיי דכאוני, עצבני וקנאי מבלי להראות את זה לסביבה. הסתרתי את הרגשות הללו כל-כך טוב שתמיד הפתיע אותי שאנשים תיארו אותי כבן אדם טוב, חיובי ומצחיק, למרות שמבפנים הייתי רוב הזמן מרוגז.

העבודה שלי התמקדה בתחום השיווק והמדיה, ככה שרוב הזמן שלי היה מוקדש אל הרשתות החברתיות – גם כשהייתי שכיר וגם מאוחר יותר כעצמאי. מה שכן, הרביצה בתוך האתרים הללו חרפנה אותי. פשוט העבירה אותי על דעתי. הייתי משוטט שם ונהיה מיואש. גם כשהגעתי אל אתרים דומים – כל מיני אתרי רשימות ("10 דברים שלא ידעתם על…") או כל מיני מאמרים אחרים שמבזבזים את הזמן ("כשהוא עשה מה שהוא עשה, הלסת שלי נשמטה לרצפה…") ופשוט נהייתי איש שונא. שנאתי את כל אלו שמחייכים בפייסבוק, את כל אלו שכותבים פוסטים שנונים ומצחיקים ואנשים מגיבים להם ועוקבים אחריהם, את כל האתרים השמחים ומאושרים, את כל האנשים המצליחים שהם לא אני.

לא עזר שדיברתי אל עצמי באופן הגיוני ורציונלי והסברתי לעצמי שהכל בסדר. לא עזר שאמרתי לעצמי שאותם האנשים ה-'שמחים' הם רוב הזמן בדיכאון או באסה (אימרה שהיא שגויה מהיסוד וגם לא רלוונטית בעליל). הכי חמור – גם לא הצלחתי להתעלם ולמחוק את הפייסבוק כי, אחד – אני חייב את הכלי הזה לעבודה; ושתיים – תחושת הייאוש, הדיכאון והעצבים ממכרת. בפוסט הזה תוכלו לקרוא את ההתמודדות שלי עם דיכאון דרך התטא.

הסברים רציונליים לא עוזרים, נקודה. אני מכיר את כל ההסברים הללו בעל-פה.

המודע מבין אותם היטב.

התת-מודע לא.

האמונות עדיין יהיו קיימות שם. ההסבר שכל אחד שמח בזמן אחר לא עוזר. ההסבר שכל אחד מצליח בצורה אחרת גם לא עוזר. שום הסבר בעולם לא באמת יזיז את האמונות הללו מהתת-מודע

אלא-אם-כן – 

זה מגיע בנקודת זמן מאוד ספציפית בה התת-מודע שלנו מוכן לקבל את ההסבר ואז האמונה משתנה.

בפוסט על דיכאון תוכלו לקרוא על הרגע שבו החלטתי שאם אעשה משהו מסוים אפסיק להיות בדיכאון, וככה באמת קרה. ההחלטה שעשיתי הייתה גם כן מאוד מאוד לא רציונלית, אבל היא גם הגיעה בזמן מאוד ספציפי שבו התת-מודע שלי כבר היה עייף מהדיכאון ואותת לי לעשות שינוי אמונה.

בחזרה לסיפורנו, לאחר שהלכתי לסשן תטא הראשון שלי כמטופל, קרה דבר מופלא מאין כמותו – הפייסבוק בכלל לא היה לי בראש.

אם פעם הייתי נכנס אליו כל כמה דקות רק בשביל להתרגז ולצאת, כבר לא היה לי שום חשק להיכנס אליו. בכלל לא חשבתי עליו. הוא בכלל לא היה לי בראש. אמונת השורש הבעייתית שלי התחלפה באמונה חיובית ומעצימה וכבר לא הייתי צריך להאכיל את העצבים והדיכאונות שלי כי הן פשוט נעלמו.

אט-אט, כן הייתי חוזר אל הפייסבוק ובאיזשהו שלב הייתי רואה שהוא עדיין טיפ טיפה מרגיז אותי אבל לא באותה עוצמה שהייתה לי אחרי הסשן.

בלי שום קשר ספציפית לפייסבוק, המשכתי ללכת לעוד כמה טיפולים עד שהחלטתי ללמוד תטא הילינג בכדי שאוכל לעזור לאנשים אחרים שנמצאים במצבים דומים לאלו שאני הייתי בהם.

הפסקתי להרגיש טינה, זעם וקנאה כלפי כל אותם האנשים והפייסבוק ככל שהתקדמתי עם הטיפולים.

זה מה שהתטא עושה בצורה כזאת מדהימה.

בסשן של תטא אנחנו מבינים מה בדיוק הבעיה, מהי האמונה שמניעה את אותה הבעיה, מחליפים את אותה האמונה באחת חיובית ועוצמתית, מבטלים פחדים, טינות וחרדות ויוצאים לעולם עם שקט נפשי. מה זה עושה? בפעם הבאה שנתקלים בחוויה או אירוע דומה – אנחנו לא מתרגשים. אנחנו לא מונעים מזעם. אנחנו לא מונעים מהייאוש. אנחנו לא מונעים משליליות. זה בכלל לא נמצא שם. אנחנו מונעים באופן חיובי, שליו, רגוע ומלא אהבה. זה לא אומר שפתאום מלהיות אדישים אנחנו נצרח בהתרגשות "וואו! באמת?! איזה כיף! אני לא מאמין!". אבל זה כן אומר שאנחנו נפרגן מכל הלב ובאופן אוטומטי. זה אומר שאנחנו נפסיק להתעצבן ולהתרגז מכל אותם האירועים שחירפנו אותנו בעבר. זה אומר שאנחנו נהיה אנשים הרבה הרבה הרבה יותר רגועים.

וכשאנחנו הרבה הרבה הרבה יותר רגועים, אנחנו יכולים להשיג ולהגשים את מה שתמיד רצינו. אנחנו יכולים באמת ובתמים ללכת אך ורק למקומות שאנחנו באמת נהנים מהם. אנחנו מבינים מה עושה לנו טוב ואנחנו מנצלים את זה היטב. אנחנו פשוט נהיים אנשים הרבה הרבה הרבה יותר טובים.

ובפעם הבאה שאנחנו נעלה סלפי לפייסבוק – זאת תהיה הפעם הראשונה מזה המון זמן שהחיוך שלנו יהיה אותנטי ומכל הלב.

מעוניינים בסשן שיעזור לכם לפתור את הבעיות? מלאו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *